עיקרון המשוב - מתוך אתר ברנקו וייס
מתוך: "תשעה עקרונות פדגוגיים להוראה משמעותית"
המשוב נוכח כמעט בכל סיטואציה אנושית. המשוב, מגוון הדרכים שבהן אדם או קהילה מגיבים על מעשינו, הוא מנוע חשוב ומרכזי ללמידה ולבניית אישיות וזהות. הקהילה או פרטים בתוכה נותנים לנו משוב בלתי פוסק על התנהגויות, דעות, אופני לבוש וסגנון, ידע, כישרון ומיומנות. משובים עשויים להיות מודעים ומתוכננים או מקריים וספונטניים. מישהו עשוי להשמיע את עמדתו הפוליטית בסיטואציה חברתית, אחר עשוי לומר לו את דעתו על עמדתו ואף על המגבלות האפשריות שלה. מתוך כל אלו מתפתחת עמדה מגובשת יותר, ברורה יותר ועשירה יותר. מישהו משתוקק להיות זמר. הוא שר בפני קבוצת חברים או בפני העולם כולו באחת מאותן תכניות כישרונות. המשוב עשוי לרומם אותו ועשוי לרסק אותו. המשוב הוא מפתח מרכזי בכינון הזהות ובהעצמתה.
מעבר לתכניו של המשוב, להיעדרו עשויה להיות השפעה דרמטית. היעדרו של משוב יוצר קושי ממשי בהתפתחות הידע ובגיבוש הידע, אך הוא גם מסמל התעלמות או אדישות – הוא מהווה השפלה וביטול של האדם. אך מה קורה בכיתה? האם ישנה מידה מספקת של משוב לעבודות התלמידים, לידע שלהם, לתהליכי הלמידה שלהם ולהתפתחות זהותם? נדמה שהתשובה היא שלילית. כמה מוזר שתהליך כה טבעי של למידה, אינו נוכח כמעט במקום שכל עניינו הוא למידה.
בשנים האחרונות הולכת וגוברת הכרה בחשיבות המשוב בתהליך הפדגוגי. מחקרים רבים חושפים שישנם גם משובים בלתי מודעים שיש להם השפעה מרחיקת לכת על למידת התלמידים ועל יצירת הזהות הפדגוגית והאישית שלהם. כך, למשל, מתברר שבמרבית הפעמים משובים מהווים הערכה של תשובות התלמיד, אך אינם משמשים כמנוף ללמידה חדשה. לפיכך יש חשיבות גדולה לא רק למתן משובים, אלא למודעות ולתכנון של משובים אפקטיביים ומקדמי ולמידה. בדרך כלל המשובים מתרחשים ב"זמן אמת" (זמן השיעור) וקובעים את אופי השיח בכיתה (למשל, מהווים בסיס לשיח דיאלוגי). הם ניזונים מהדיאלוג בכיתה ומזינים אותו, ומתייחסים לתגובות השונות של התלמידים כהזדמנויות פדגוגיות – טעויות, שאלות, תשובות חלקיות ורגעים מכוננים. כל אלו הם מפתחות למשוב על גווניו, שמאפשר זיהוי כשלים ייחודיים לצד הזדמנות להבנת עולמו הייחודי של התלמיד. ישנו גם משוב לתוצרי תלמידים שלא ב"זמן אמת" (זמן השיעור), כגון: בחינות, עבודות, חיבורים וסיפורים. במקרים רבים, המשובים הללו אינם מיטביים לקידום התלמיד. ציון הוא משוב מוגבל.
למשוב יש גם חשיבות ערכית מהמעלה הראשונה. משוב מכוון ומודע הוא פעולה של הכרה ושל נראות. הוא התרופה לאדישות אפשרית של התלמיד או לניתוק שלו וממנו. אמנם חשוב לזכור שמשוב עלול להרתיע. יש במשוב ממד של ביקורת, של חשיפה, של פגיעה אפשרית בערך העצמי. המשוב יכול לתקן, אך גם להחליש. אבל, בין כך ובין כך, ערכו גבוה מהתעלמות ואדישות. חִשבו למשל על תחושתו של האדם אשר מציג לעולם תוצר מסוים – שיר, יצירת אמנות, סרט, דעה. לצד תגובות רעות, עשויות להיות גם תגובות טובות. לשתיהן יש משקל בתהליך הלמידה וההתקדמות האישית. אולם התעלמות או אדישות מוחלטת היא גרועה מכול – היא מנתקת את האדם מקהילתו, ובסופו של דבר אפילו מעצמו ומייעודו. אולי לכך התכוון היינריך היינה בשירו: "אך זו שיותר מכולם / עינתה וגרמה דאבה / אותי לא שנאה מעולם / ומעולם אותי לא אהבה".
מתוך אתר: ברנקו וייס